פעם כשהתקשורת לא הייתה כל כך מפותחת ולא היו טלוויזיות, ההשוואות שלנו היו מול הסביבה הקרובה, האם אני רזה, חזק, יפה, חכם, מהיר.. ילד היה משווה את עצמו מול השכבה בביה'ס, בכפר.. אולי גם בכפרים הסמוכים, אך היום כל ילד משווה עצמו למפורסמים בטלויזיה.. ילדה משווה עצמה לדוגמנית, זה נראה לה שכולן ככה, כי יש עשרות דוגמניות, אך היא לא רואה את התמונה הכללית שזה עשרות ממיליונים.. היא רוצה להיות כמותן, היא גם לא יודעת שהדוגמנית בטלוויזיה נראת יותר טוב מביום יום שלה..
ילדה שרואה ספורטאית צמרת, איך היא עושה הכל בקלילות, לא רואה את הדרך שהיא עברה.
זה נראה כאילו הכל פשוט ואותו מקצוען בטלויזיה לא יודע לעשות טעויות
ואז הילדים מנסים לעשות הכל בלי לטעות ואז קורה דבר נורא… הם מפחדים לעשות.
כשילד רואה קצה קרחון, הוא לא יודע ש90% שקוע במים ולא רואים אותו.
בלמידה בכל דבר בחיים, רוב הזמן, חייבים לעשות טעויות, מי שלא עושה טעות לא יודע מה גבול היכולת.
תינוק שנולד מנסה לעשות דברים אסורים כדי להבין מה הם הקווים האדומים, עד שהוא לא מגיע לקווים ויודע איפה הם, הוא לא יכול לחיות בנוחות. עיוור שנכנס לחדר, אם לא יגע בכל הקירות, לא יוכל לנצל את חלל החדר, אלא רק חלק קטן ממנו, אגב אם יגע בקירות רק בהתחלה ולא ימשיך לגעת, עדיין לא ינצל את כל החלל.
גם כשאנחנו כבר ברמה מאוד גבוהה במשהו, אנחנו חייבים לחזור ולעשות טעויות, כמובן שיש זמנים שכן ויש שלא.
שחקן טניס בתחרות, הגיע לשלב שבו אסור לו לעשות טעויות- אגב, גם בזמן זה, הוא חייב לעשות טעויות, הוא חייב לנסות להגיע לרמות חדשות גם בתחרות, אך בסביבה הזאת, הוא צריך לעשות פחות טעויות, אך בזמן האימון, כשהוא עובד על דברים חדשים, אוי ואבוי אם לא יעשה טעויות, אוי ואבוי אם לא ינסה כל הזמן דברים חדשים שבהתחלה כמובן שלא יצליחו. העניין הוא שהילד רואה בטלוויזיה רק את התחרות, יותר מזה, הילד רואה רק את התחרויות של הטופ, זאת אומרת שכל התחרויות של הילדים או בתחילת דרכו של המקצוען הוא לא רואה, איפה שאסור לעשות טעויות, אך הוא עשה המון… והוא לא רואה אותו בזמן האימונים. על כל שעה שהמקצוען משחק בתחרות, היו לו עשרות שעות מגרש...הילד לא ראה כלום מהדרך של המקצוען, אך מנסה להשוות עצמו לקצה של הקצה שלו.
אנחנו חייבים להבין את סדר הדברים ואחרי זה ככה ללמד ילדים (ואת עצמנו).
כמו בשלבי המשולש, שלב ראשון מנסים כמה שיותר בהמון דברים ולאט לאט מחזקים דברים, בשלב מסוים חלק מהדברים נוטשים אותם או משקיעים פחות זמן ומתרכזים יותר בדברים חשובים יותר (כל אחד לפי מה שחשוב לו כמובן) וממשיכים לעבור בין הדברים, מחזקים כמה דברים במקביל, כמו בציור, לא מציירים חלק אחד ואז עוברים, אלא כל פעם נוגעים בנקודה, מחזקים אותה וממשיכים הלאה.. התוצאות לא ממהרות לבוא, אך פתאום רואים את כל התמונה והחיבורים הרבה יותר טוב.
כשילד מתקדם במשהו, זה נורא מפתה להמשיך לעבוד איתו על זה, גם לילד וגם למלווה, אך פתאום אנחנו מוצאים שקצת צריך לזוז מנקודת הנוחות ויש בור עמוק.. הכל צריך להתקדם ביחד, כדי ליצור בסיס חזק למשולש, אכן צריך סבלנות, אך ידיעה שזו הדרך, משפרת מאוד את המוטיבציה להמשיך בדרך הזאת, חשוב מאוד שהילד יבין כל הזמן איפה הוא נמצא בתהליך ולא רק שהמלווה יידע את זה…
האם אנחנו עכשיו בשלב של לעשות הרבה טעויות, האם אנחנו מנסים עכשיו להימנע מהם, למה הוא לומד דברים שפחות מעניינים אותו כרגע..? ברגע שילד מבין את הסיבה של למידה של משהו ומבין שזה יקדם אותו למקום שהוא רוצה, הוא יעשה את זה בהרבה יותר הנאה.
זה נכון שלילד יש פחות חיבורים במח ולכן קשה לו לראות את התמונה כמו מבוגר, אך זה לא אומר שהוא לא רואה בכלל וזה לא אומר שלא צריך להראות לו ולגרום לו כן לחבר את הנקודות, מה שירים אותו הרבה יותר גבוה בשלב מוקדם. ככה ניצור אנשים יצרניים, אנשים שלבד ימצאו את הדרך ויפרצו גבולות.
ללמד ילד את התהליך והתמונה הכוללת, בניגוד לתוכן הלימוד בלבד, זהה ללימוד מכונה לעומת מצב בו אנחנו מכניסים את התובנות לתוכנה.
כל משולש כזה בנוי מהרבה משולשים כאלה אחרים והוא בונה אחרים, הולונים, זאת אומרת שבכל שלב שאנחנו נמצאים, אנחנו נתנהג לפי השלבים, זה אומר שאנחנו יכולים להיות בשלב מתקדם של הבסיס ושם ננסה לעשות פחות טעויות ולהיפך, אך חושב להבין שככל שהבסיס שלנו יהיה גדול יותר, כך נעצים עצמנו ביכולות נוספות וככל שנטפס במשולש, נהיה טובים יותר במספר יכולות מצומצם יותר.
Коментарі