בתחילת שנות ה80, פסק בית המשפט שעיריית בית שמש והחברה שניהלה את הבריכה העירונית, אחראים על הנזק שנגרם לילד בן ה15, שלמה ועקנין, נכות קשה כתוצאה של פגיעה חזקה בראש מקפיצה למים רדודים. פסיקה זו נבעה מטענה שהייתה מוטלת עליהם חובת הזהירות, בה, בעלות נמוכה מהנזק, אפשר היה למנוע את הנזק הקרב ובא.
ב 14 בספטמבר 2010, הרשיע בית המשפט את רומן זדורוב בן ה29 לאחר שרצח את תאיר ראדה ודן אותו למאסר עולם, שם בכלא הוא לא יוכל לעשות יותר מעשים כאלה..
האם בקביעה זאת, בית המשפט באמת מנע אסונות עתידיים? האם האסון נגרם כי רומן זדורוב היה איש נורא ועכשיו בזכות בית המשפט הגענו לסדר עולמי?
אין ספק שאי אפשר לסלוח על מעשה נתעב ועל ילדה שלא תחזור אלינו לעולם ושאנחנו רוצים להרחיק גורמים מסוכנים מהציבור, אך האם שאלנו את עצמנו למה הם מסוכנים?
בארגונים כמו צבא או חברות מוצלחות, אף פעם לא פותרים בעיה וישר ממשיכים הלאה, כל בעיה נפתרת נקודתית ואחרי זה מכנסים ישיבת תחקיר אירוע, כדי להבין מה גרם לבעיה ואיך מונעים אותה בעתיד. אין ספק שאנחנו לא רוצים שרומן זדורוב יהיה חופשי בציבור שלנו, אך אם נחזור כמה עשרות שנים אחורה, כשרומן היה ילד, האם אז הוא היה מסוכן לציבור? איך ההורים שלו התנהגו איתו? האם לא הם אלה שגרמו לילד תמים להיות סכנה לציבור? האם לא הם האשמים? אך בואו נלך עוד כמה שנים אחורה.. האם לא היה משהו שגרם לאותם הורים להתנהג כמו שהם התנהגו לבנם שגרם לו להיות אסון לציבור?
איזה חינוך הם קיבלו, באיזה ביה"ס הם למדו? איך אנחנו כמדינה, נתנו להם לקבל חינוך כזה ועוד אחרי זה אנחנו באים בטענות אליהם שהם האסון? האם שחקן טניס יכול להאשים את המחבט כשהכדור נכנס לרשת, הרי זה המחבט זה שפגע בכדור.
כל שנה בבית המשפט, מתווספים יותר תיקים מאשר נסגרים, בשנת 2018 נוספו 854,196 תיקים ונסגרו 841,808, מה שמשאיר את תחילת 2019 ביחד עם התיקים הפתוחים משנים קודמות עם 471,839 לפני שנפתחו תיקים חדשים. מדובר על יותר מ1500 תיקים לשופט (שעמד ב2006 על כ300), לכל תיק יש 14 סוגי אירועים שכוללים למידה והכנה, דיונים וכתיבת החלטות, שחלקם נפרשים על גבי 4 ו5 שנים. בהתחשב בפגרת קיץ, סוכות, פסח, ימי שבתון, ימי העשרה , ימי חופשה רגילה, חופשה ארעית, זה משאיר את השופטים חסרי האונים עם רק 231 ימים של דיונים לנסות ולהתמודד עם כל התיקים.
מתוך נתונים מאתר מפתח התקציב, תקציב בית המשפט ב2019 עומד על כמעט 2 מיליארד ש"ח וזה בלי לכלול את הוצאות הצדדים.
מפני שיש חוק התיישנות של 7 שנים, נעשה את החישוב לפי רק 7 שנים ואנחנו מגיעים לכ12 מיליארד ש"ח הוצאות לבתי משפט, 1500 רציחות, אלפי פשיעות והמון סכסוכים.
אילו היתה ועדת חקירה על כל סוג האשמה שמגיעה לבית המשפט וחוקרת ומסיקה מסקנות לגבי שורש הבעיה וגוף מבצע שמטפל בשורש עצמו ולא רק בחוקים שלאחר מעשה, מדינת ישראל הייתה יכולה לחסוך מיליארדי שקלים, מאות מקרי רצח ופשיעות ואלפי סכסוכים.
אם ניקח לדוגמה את המשפט של ועקנין, במקום לדאוג ולייצר סדרי חינוך לבעלי בריכות או נכסים מסוכנים אחרים, הסתפק נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק בהמלצה בלבד לשר הפנים לחדד את תקנות רישוי העסקים המתייחסים לרחצה בבריכה..
ב1975 בבית הכלא המרכזי בג'יפור שבהודו, בדקו את ההשפעות של מדיטציית ויפאסנה על 120 אסירים והממצאים? שינויים חיוביים בגישה של התנהגות והתנהגות בקרב המשתתפים, ובמקרים רבים אפשרות של שחרור האסירים לחופשי ושילובם בחברה, מאז הקורס מועבר גם בברזיל, קנדה, מונגוליה, ניו זילנד, טייוואן, תאילנד, אנגליה ארה"ב וגם בישראל.
אם ממצאים אלה, האם אי אפשר לבדוק את ההשפעה של קורסים כאלה במוסדות החינוך על אחוזי הפשיעה באזורים המועדים לפורענות? האם צריך לחכות שיהיו פושעים כדי לטפל בהם?
ולכן, אני תובע את מערכת בתי המשפט על עוולת רשלנות, שכאמור יכלה למנוע מקרים רבים ולחסוך כסף רב למדינה ולכל צד שיכל היה להימנע מלהיכנס לסיטואציה אילו רק היה מקבל חינוך נכון יותר
מערכת בתי המשפט מתבקשת להעמיד 10 מיליארד ש"ח עבור גוף לועדות חקירה לאחר כל משפט וגוף הוצאה לפועל והטמעת המסקנות בחברה, על כל יום שעדיין לא קם הגוף הנ"ל, תשלם מערכת בתי המשפט עוד 5.5 מיליון ש"ח על נזקים שעתידיים להיות, שהיו יכולים להימנע ממסקנות של אותם הדיונים.
אז נכון שלבית המשפט חסינות נגד תביעות ושתפקיד בית המשפט הוא רק לשפוט ולכן הוא "אינו אשם",
אך אם כל אחד מאיתנו, לפני שאנחנו מרימים אצבע מאשימה, אפילו במקרה שבכלל לא קשור אלינו, היה יוצא מתפקיד השופט ובמקום זאת היה בודק איפה הוא אשם, מה הוא יכול לעשות כדי למנוע מקרים כאלה בעתיד, היינו חיים בעולם טוב יותר!