סלחו לי על המצב, זו אשמתי

מכירים את זה שיש אירוע שכביכול אין לו שום משמעות, אבל משום מה הוא ממש נצרב לכם בזיכרון?

לפני כמה שנים נסעתי בקו 5 ואדם מבוגר שישב ליד הנהג, לא הפסיק להתלונן שהמדינה גונבת ומושחטת ולא נותנת להרוויח ושהכל פשוט לא טוב כאן.. משום מה זה תפס אותי ממש חזק, ממש התבאסתי לשמוע את זה, אני פשוט שונא לשמוע שרע לאנשים ובמיוחד שהם מאשימים אחרים, לא בגלל שהם מאשימים אחרים, אלא כי אני יודע שבדרך הזאת פשוט ישאר להם רע.. באותו רגע הרגשתי אשם, הרגשתי שזו אשמתי המלאה שיש עוד אנשים שרע להם ושהם מחפשים תשובות במקומות אחרים, אני אגב לא אומר שהוא לא צודק, יש דברים שאפשר וצריך לשנות בחוץ, אבל לא נוכל לשנות את זה, אם לא נשנה מבפנים את האצבע המאשימה שלנו. לפני 12 שנים, קראתי כתבה על מערכת החינוך שלנו, בתור יוצא טרי מהמערכת בזמנו, קראתי וכעסתי והתחלתי להאשים ופתאום עצרתי רגע ואמרתי לעצמי, תשמע.. (כן, אני מדבר לעצמי לפעמים..), יש לך שתי אופציות, או שאתה מוצא פתרון ופועל כדי לקדם אותו, או שאין לך זכות להאשמות! מי אתה שתעמוד מהצד ותגיד שזה לא בסדר?

באותו זמן ישבתי וחשבתי מה כן צריך להיות במקום מה לא צריך להיות, עלה לי רעיון והפכתי אותו לתכנית. לצערי גם אחרי שקראו לי לפגישה בכנסת כדי להציג אותו, לא הצלחתי להרים אותו עדיין, אני עדיין מקווה שאוכל לעשות את השינוי הזה.

אני יודע שזה נשמע קצת מוגזם לקחת אחריות על הכל, על דברים שרחוקים מאיתנו ולא קשורים אלינו, במיוחד שלכל אחד יש את ההתמודדויות שלו, אבל תחשבו רגע שהיינו חיים בעולם שבוא כולם מתנהגים ככה, שלכולם היה אכפת, שכולם היו מוכנים לקחת אחריות גם על דברים שלא שלהם.. האבסורד הוא, שאז הם לא היו צריכים, כי כולם כבר היו לוקחים אחריות על הדברים שלהם עצמם והיינו חיים בעולם טוב יותר.